החלטה בתיק בש"א 1732/08

1. המשיבים, הם התובעים הגישו תביעה לקביעת שיעור דמי הנזק המגיעים להם מהמבקשות, הן הנתבעות בקשר עם פגיעה בזכויות המשיבים בנכס המצוי בבעלותם בבעלותם ברחוב ביאליק 19, תל אביב, , שהינו חלקת קרקע ועליה מבנה מגורים ישן בן קומה ומרתף שנבנה לפני שנים רבות (להלן: " הנכס"). המבקשות, או מי מהן, מיעדות את הנכס ל"שימור" בהתאם להצעות תכנית בנין עיר שיזמה המבקשת 1, כאשר על נכס לשימור חלה התוספת הרביעית לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965 (להלן: " חוק התכנון"). לעמדת המבקשים, לאור היוזמה לשמר את הנכס לשימור, הוטלו מגבלות פיתוח חמורות על הנכס ולמעשה מנעו אפשרות ניצול זכויות הבניה המוקנות לו, והכל שלא כדין, ובכלל זה תוך מניעת זכות המשיבים לתבוע פיצויים

2. בכתב התביעה נטען בין היתר כי המבקשות חדלו בטיפול המתחייב על פי חוק התכנון בקידום תכנית השימור ובכלל זה לא השלימו את הכנתה, זו לא הופקדה והכל תוך שמאריכים פעם אחר פעם את תוקף התנאים המגבילים, כאשר למרות השנים הרבות שחלפו טרם הופקדה התכנית. עוד נטען כי אין באופן פעולות המבקשות אלא להוות כסות לכוונתן הפסולה לכפות על בעלי בתים המיועדים לשימור, ביצוע שימור בפועל ולהימנע מתביעות לפי סעיף 179 לחוק התכנון.

3.   בסעדים המבוקשים עותרים המשיבים לחייב את המבקשות בתשלום פיצויים שייקבעו על ידי בית המשפט.

4.   בעת הגשת התביעה ביום 2.2.05 שילמו המשיבים אגרה בסך של 954 ש"ח בלבד וזאת לפי סעד שאינו ניתן לביטוי בכסף לפי תקנה סעיף 3 לתקנות בית משפט (אגרות) התשמ"ח -1987, התשמ"ח - 1987 (להלן: " התקנות"), המחילה את פרט 8 לתוספת לתקנות שהיו בתוקף בעת הרלוונטית לתובענה.

5. בתיק התנהלו קדמי משפט לפני כב' הרשם גלדשטין מבלי שעניין האגרה נבחן. במסגרת זו ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית ואלה הוגשו מטעם הצדדים. רק בחלוף שנתיים מהגשת התביעה וכשנה לאחר סיום שלב קדם המשפט הגישו המבקשות את הבקשה נשוא החלטתי בדבר סילוק התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה.

6.   לאחר שעיינתי בכתבי הטענות הן בתובענה והן בבקשה לרבות עמדת הפרקליטות אשר התבקשה על ידי כמי שממונה על נושא האגרות ולא כמייצגת צד בהליך, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות מהטעם שהאגרה ששולמה, היא האגרה המגיעה.

7.   תקנה 3(א) לתקנות מורה :

" הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף:

(א)   הליך שהסעד בו הוא ...קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון בשל רכוש שהופקע או שנפגע שלא בדרך של הפקעה לצרכי ציבור או לטובת הציבור לפי כל דין".

8. בטרם דיון בשאלה האמורה אציין כי אין חולק שהמשיבים עותרים לחייב את המבקשות בסכום כספי ניכר כפי שהם טוענים הן בכתב התביעה והן במסגרת תצהירי העדות הראשית שהוגשו לרבות נספחיהם. כך בסעיף 42 ואילך לכתב התביעה מתבקש בית המשפט:

" לקבוע את שיעור הפיצוי המגיע לתובעים בשל הפגיעה שנפגעו על ידי הנתבעות לטובת הציבור, ואשר חישוב הערכת הפיצוי מהיגע על פי הערכת שמאי מקרקעין מטעם התובעים, מר שאול לב, המצורפת בזאת כנספח לג' מסתכם למועד הגשת תביעה זו בסך של כ  - 18,180,000 ש"ח."

בסעיף 59 לכתב התביעה מציינים המשיבים במפורש כי לאור סכום התביעה, מוסמך בית המשפט המחוזי לדון בתובענה.

9.   המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם התובענה נופלת בגדר תקנה 3 (א) לתקנות, כאשר לדעת המבקשות וכן הפרקליטות, אין עסקינן בתביעה של פגיעה ברכוש לטובת הציבור בהבדל מעמדת המשיבים הסבורים אחרת.

10. לשון תקנה 3(א) לתקנות מחייבת את הטוען שיש להחילה לעמוד במספר תנאים מצטברים:

האחד, פגיעה ברכוש; השני, הרכוש נפגע; השלישי, הפגיעה היא לטובת הצבור; הרביעי,  הדבר נעשה לפי כל דין.

תקנה 3(א) לתקנות נדונה בבית המשפט העליון ברע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' שמואל אבן זוהר ואחר' (להלן: " הלכת אבן זוהר"). בית המשפט העליון קבע כי מטרת תקנה 3(א) לתקנות היא להקל עם התובע שזכויותיו נפגעו וכאמור בסעיף 23 לפסק הדין לאמור:

" תכליתה... להקל על מי שהופקע או נפגע רכושו, לצורכי ציבור או לטובת הציבור, לפי דין, בפנייתו לערכאות בתביעת פיצוים. הרעיון הוא כי רכוש הפרט נפגע למען הכלל ורצוי להקל על הפרט בפנייתו לערכאות בתביעת פיצויים. ההקלה מתבטאת בתשלום אגרה מופחתת ולא לפי גובה ה פיצויים הנתבעים."

11. לאחר בחינת כתבי הטענות בתובענה ובבקשה ותוך יישום ההלכה הפסוקה עולה כי המקרה שלפני נופל לגדרה של תקנה 3 (א) לתקנות וכמפורט להלן.

12.   כתב התביעה מגולל כאמור את גרסת המשיבים בדבר מסכת התלאות מנת חלקם, כך טענתם באשר למימוש הבנייה בנכס, אשר לדידם נמנעה מהם שלא כדין ותוך חריגה מזמן סביר וזאת עקב יוזמות המבקשות להחיל על הנכס ומבנים נוספים באזור בו מצוי, תכניות שימור בלתי ישימות. במסגרת זו הוטלו הגבלות חמורות על בנייה במתחם של המבנים המיועדים לשימור ובכללם הנכס, תוך עקיפת מגבלות הדין החל באשר למשך התקופה המותרת לעניין זה. לפיכך, נטען כי עסקינן בפגיעה ברכוש המשיבים שלטענתם נפגע כאשר הפגיעה נעשתה על פי דין ולצורך הציבור ובאופן התואם את מבחני תקנה 3 (א) לתקנות.